זה היה עוד יום של החופש הגדול ואדר הייתה מאוד משועממת. היא כבר קראה את כל ספרי הקומיקס שלה, ואת כל ספרי הניסויים שלה, ופתרה את כל התשבצים והשאלות בחוברת האתגרית שלה, ועכשיו היא הייתה משועממת. 
"אולי אלך לבקר את שני ונלך לבור המים שראיתי ביער. כן, זה מה שאעשה" היא אמרה לעצמה, ויצאה לעבר ביתה של שני חברתה הטובה.
היא הגיעה, דפקה על הדלת ואמא של שני פתחה לה. "את רוצה את שני?", "כן" השיבה אדר, "שנייייייי!!!" קראה אמא שלה, ושני באה לדלת. "היי אדר" אמרה שני, "היי שני, רוצה לצאת לסיבוב? יש בור מים שראיתי ביער, אפשר לאסוף בדרך גם את רוני ויהב. רוצה?", שאלה אדר.
"אפשר, אמא?" שאלה שני את אמה. "כן, בשמחה, רק תיזהרו לא ליפול לבור", היא ענתה בצחוק. "טוב" אמרה שני וגלגלה עיניים, ושתי הבנות יצאו לדרכן. 
הן דפקו בדלת של רוני ואספו אותה, וכך גם אצל יהב, ו-4 הבנות יצאו ליער.

לאחר הליכה קצרה, בה ספרו קיפוד אחד, 2 צבים ו-4 ציפורים, הן עצרו ליד בור המים שאדר ראתה. זה היה בור מים עמוק וחשוך, הסולם שירד אליו היה חלוד ורעוע, בתוך הבור היו אין-ספור אבנים חלקלקות, אך מים לא היו שם. 
יהב אמרה: "אני רוצה להיכנס, חם לי נורא", אך שני עצרה אותה עם ידה: "לא! זה מסוכן מדי, הסולם לא נראה לי יציב כל כך". "אבל אני רוצה להיכנס! בפנים קריר ונעים!" קראה יהב. "לא, זה באמת מסוכן מדי! תסתכלי על הסולם!" התעקשה גם רוני, אבל יהב לא הקשיבה והתחילה לרדת לאט-לאט בסולם אל תוך הבור. היא ירדה שלב, ואז עוד שלב, ועוד אחד, עד שלפתע... טרח!!!!!!!!!!! הסולם נשבר ויהב נפלה מטה, מטה, עד שנחתה על ריצפה חלקלקה, וחלקים מהסולם נפלו סביבה. חלק אחד אפילו פגע בראשה.
רוני, שני ואדר קראו: "יהב, יהב, את בסדר?!".
"נראה לי" השיבה יהב מתוך הבור.
"תנסי לעלות!" אמרה אדר ליהב. "אני מנסה, אבל אני לא מצליחה, הקיר חלק מדי והקרסול שלי כואב נורא, נראה לי שעיקמתי אותו" השיבה יהב מתוך הבור. היא ניסתה וניסתה, שוב ושוב, אך לא קל לעלות מתוך בור עמוק, עם קיר חלקלק וקרסול פצוע, ויהב לא הצליחה לעלות בחזרה.
רוני, שני ואדר ניסו להושיט יד ליהב כדי ולמשוך אותה למעלה, אך הבור היה עמוק מדי, והן לא הגיעו אליה. 
רוני מצאה חבל ארוך שהיה פעם חלק מנדנדה, והבנות שלשלו את החבל לבור, מעודדות את יהב לטפס. יהב ניסתה לטפס שוב, הפעם בעזרת החבל, אך עדיין לא הצליחה. הקרסול שלה כאב מדי.
אדר צעקה ליהב: "יהב, תקשרי את החבל למותניים ונרים אותך!". יהב עשתה את מה שאדר הציעה, ושלוש הבנות החלו לנסות למשוך את יהב בכל כוחן. הן התאמצו מאד, אך יהב הייתה הגדולה מביניהן וכבדה מדי, והן לא הצליחו להרים אותה יותר מסנטימטרים בודדים.
כל הבנות, כולל יהב, חשבו מה עוד אפשר לעשות כדי להוציא את יהב מהבור. הן חשבו וחשבו, וחשבו וחשבו אך אף רעיון לא עלה במוחן. הן כמעט התייאשו, אך לפתע לאדר צץ רעיון מבריק!
"יש לי רעיון גדול!" היא קראה והחלה לספר שפעם, כשהיא ביקרה במוזיאון המדעטק עם המשפחה שלה, היא ראתה דגם של גלגלת שיכולה לסחוב משקל כבד מאוד.
"אז אם נבנה משהו בסגנון נוכל להרים את יהב ולהוציא אותה מהבור!!!". 
"אבל אדר, איך נוכל לבנות דבר כזה?", שאלה רוני.
"בקלות מאוד", ענתה אדר, "כל מה שצריך זה קרש עבה וגדול, וחבל שכבר יש לנו".
שני ורוני יצאו לחפש קרש, ואדר נשארה עם יהב לארח לה לחברה. היא עודדה אותה: "יהב!!!" קראה אדר אל תוך הבור, "יש לנו רעיון מעולה! אני אומרת לך, עוד רגע ואת בחוץ". "יש"!, שמחה יהב, ובדיוק באותו רגע חזרו רוני ושני, וקרש בידיהן.
האמת היא, שבקושי היה אפשר לקרוא לזה קרש. זה היה קרש קטן ודק מאוד, יותר כמו מקל קטן, ובבירור לא מספיק חזק כדי לסחוב משקל של בן אדם.
אדר אמרה: "זה נקרא מקלון, לא קרש, צריך לחפש משהו אחר. יש לי רעיון. רוני תישאר הפעם עם יהב כאן, ואני ושני נלך לחפש קרש חזק יותר, מה דעתכן?". 
"רעיון טוב. שני, מה דעתך?" הסכימה רוני.
"או-קיי!" שני השיבה, והיא ואדר יצאו לדרכן.
רוני נשארה עם יהב, ושאלה אותה: "משעמם לך שם למטה?".
"כן, ממש! תוציאו אותי כבר, בבקשה!", השיבה יהב מהבור העמוק.

כעבור מספר דקות חזרו אדר ושני וקרש חזק, גדול וטוב בשביל משימתן בידיהן.
"טוב, עכשיו אפשר להתחיל בעבודה", אמרה אדר בסיפוק.
"אוי, נו!!!" היא צעקה באכזבה, "יש כבר ענף מספיק חזק מעל הבור, כך שאנחנו לא צריכות את הקרש בכלל!", היא אמרה בעצבנות ודפקה את ידה על מצחה. "אוף!!! טוב את הקרש אפשר לזרוק", היא סיימה את דבריה ושני העיפה את הקרש הרחק משם.
"או- קיי", אמרה אדר ולקחה נשימה עמוקה ומרגיעה, "רוני, תני לי את החבל שמצאת", רוני הושיטה לה את החבל ושאלה: "לא הבנתי בכלל איך גלגלת תעזור להוציא את יהב מהבור".
"טוב, זו שאלה מסובכת, אני אסביר בקצרה את מה שאני זוכרת מההסבר של המדריך במוזיאון. לכל משהו כבד צריך להתאמץ כדי להרים אותו... אני אסביר אחרת, אמ... כדי להרים את יהב מהבור אנחנו צריכות להרים משקל מסוים ודרך מסוימת, נכון?"
רוני ושני הנהנו בהיסוס.
"אבל המשקל של יהב כבד לנו מדי. אז מה שגלגלת עושה בעצם, זה להפוך את המשקל לדרך".
רוני ושני נראו אפילו עוד יותר מבולבלות, אם הדבר היה אפשרי בכלל.
"אנחנו פשוט הולכות להרים פחות מהמשקל של יהב, אבל נרים אותה לאורך מרחק יותר גדול!".
היה נדמה לאדר שרוני ושני הבינו את ההסבר שלה, אבל אז שני אמרה: "אני עדיין לא מבינה", והתיישבה על אבן בייאוש.
אדר ניסתה להסביר בדרך אחרת: "קחי לדוגמא נדנדה: הציר שלה באמצע, כך שאם תשימי 2 ילדים באותו משקל בדיוק, כל אחד בצד אחר כמובן, הם יישארו באוויר בלי תזוזה. לעומת זאת, אם הציר של הנדנדה יהיה קרוב יותר לאחד הצדדים, הצד השני ירד למטה. אפילו שהם באותו משקל. הבנת? למקום של הציר יש השפעה על שיווי המשקל של הנדנדה, לא רק למשקל של הילדים. וזה בדיוק מה שאנחנו הולכות לעשות עכשיו עם יהב. לשנות את הציר".
הדברים הסתדרו בראשה של שני והיא אמרה: "כן! מגניב, בואו נעשה את זה!!! רגע... אז מה הציר שלנו פה?".
"הענף ההוא, מעל הבור" הצביעה אדר. זו תהיה נקודת המשען שלנו.
"ה... מה משען שלנו?" שאלה רוני, ונראתה שוב מבולבלת.
"לא משנה. בואו פשוט נוציא את יהב כבר" צחקה אדר.

הן שלשלו פעם נוספת את החבל לבור ויהב קשרה אותו למותניה בחוזקה.
שני, שהייתה הגבוהה והחזקה ביותר, השליכה את קצה החבל מעל ענף של עץ שהיה בדיוק מעל פתח הבור. (נדרשו לה שלושה ניסיונות עד שהצליחה בכך).
שלוש הבנות החזיקו בחבל ואדר קראה: "או-קיי, שלוש, ארבע ו- למשוך!!!"
והן משכו. ומשכו. ומשכו.
יהב הרגישה איך רגליה מתנתקות אט-אט מן הקרקע והיא עולה לאוויר, מעלה מעלה...
כשהגיעה יהב לפתח הבור הושיטה אליה אדר את ידיה, וסייעה לה לטפס אל הקרקע.
"יהב!!!!!!!!" צעקו הבנות פה אחד וקפצו על יהב בחיבוקים וחיוכים. היא חיבקה אותן בחזרה ואמרה: "תודה בנות, בלעדיכן הייתי עדיין בבור, כנראה. אבל אני לא יכולה ללכת, תצטרכו לעזור לי בעוד דבר אחד, אם כי נדמה לי שהפעם לי יש רעיון...".
הבנות לקחו ארגז גדול שהן מצאו בסביבה, יהב התיישבה בתוכו, רוני נתנה ליהב את החבל ששימש אותן קודם, ושלוש הבנות משכו את יהב כמו במזחלת.

יהב כבר מזמן בלי גבס, ומצליחה ללכת רגיל. הסתבר שבאמת היה לה שבר, והיא נזקקה לגבס ולקביים במשך כמה שבועות. 
הבנות כבר מחכות להרפתקה ההבאה שלהן, אך כנראה שזו לא תקרה בקרוב. 
ארבעתן כבר בנות 11, מה כבר יכול לקרות להן?