​"אימאאאאא, הצילוווווו! זה קרה בטעות. אימאאאאאא!" 
הייתי בדרך לחממה וקופסת הזרעים נפלה לי בטעות מהיד. המלפפונים שלי! 
אבל אימא לא היתה בסביבה, היא יצאה כבר להביא קרח מהקוטב לחממה החדשה עם כל הבנות, והשאירו אותי לבד כי אני עדיין קטנה. 

הכל התחיל לפני שנה כשאימא, אני ועוד 13 בנות נבחרנו למשלחת הראשונה למאדים. 
זה סיפור ארוך שאספר לכם בהזדמנות אחרת, אבל בקיצור זה מה שאתם צריכים לדעת: 

1. הממשלה המאוחדת של כדור הארץ החליטה שבנות מתאימות יותר  למשלחת כי הן מסתדרות יותר טוב ביחד במסע כזה, מצליחות יותר בלימודים, צריכות פחות מזון כי הן קטנות יותר ויש פתרונות שמייתרים את הבנים במסע. 

2. החליטו שנגור בתוך הר הגעש הכבוי במאדים, ההר הכי גדול במערכת השמש, ה"אולימפוס מונס", כי  יש בתוכו תעלות געשיות שהשאירה הלבה מאחור ושיותר מתאים לגור בהן  מאשר בכל מקום אחר על מאדים. 

3.  את רוב המים אנחנו מביאות מהקרח בקוטב הרחוק, משתמשות  וממחזרות אותםשוב ושוב לכל הצרכים שלנו. 

אבל אם תשאלו אותי, נויה בת ה-9 , עד לאותו יום חשבתי ששלחו דווקא אותנו כי אנחנו פשוט יפות יותר ומתאימות יותר לשיווק וקידום הפרוייקט עבורו אספו המווון כסף. 
באותו יום לפני עשר שנים, רק התחלנו לארגן את המושבה הראשונה שלנו על מאדים – "עדן2". 
הכל היה קשור אז לזרעים. זרעים, זרעים ועוד זרעים. 
זרעים של ירקות וזרעים של פירות, זרעים של חיות וזרעים של מחשבים ביולוגיים. כל היום הבנות הגדולות יותר הינדסו, טיפלו וגידלו כל מיני זרעים שיעשו כל מיני דברים שעוד לא הבנתי ויעזרו לנו להסתדר במאדים. 
לי נתנו לבנות את החממה עם כל השרטוטים שהן טענו לי לתוך המשקפיים. אלה שרטוטים ב-VR שהדריכו אותי שלב אחרי שלב איזה  בורג לחבר לאיזה מוט. 
אהבתי לבנות. בכדור הארץ זכיתי בפרסים על רובוטים שבניתי מלגו כשעוד הייתי בכיתה א'. 
לבנות זה הקטע שלי אבל הכל לפי הוראות, תמיד פחדתי לבנות סתם ככה בעצמי מהראש, לצייר משהו ולשלוח להדפסת תלת מימד. מה יקרה אם אטעה? אני ממש לא אוהבת לטעות ובגלל זה גם חשבתי שאני פחות מתאימה למסע הזה ממיכאל השוויצר שתמיד נהנה להמציא דברים מוזרים. 
אימא אמרה לי תמיד ש"אם לא טועים החיים משעממים", אבל אני אוהבת שהם משעממים, כשכל דבר באוסף שלי נמצא במקום שלו ואת הכל בונים לפי הוראות מדויקות שנבדקו שבע פעמים.

אבל הכל השתנה באותו יום. 
תוך כדי שבניתי את החממה הפלתי בטעות את קופסת הזרעים החשובה, זרעי המלפפונים, ישר לתוך סדק בהר הגעש הכבוי. נפלתי, זה לא היה באשמתי. באמת. 
ידעתי שהסדק הוא כמו צינור צר ומפותל לא עמוק מידי מאבן לבה חלקה. 
כל כך נלחצתי כשהזרעים נפלו לתוכו, לא רק בגלל שהבנות יכעסו מאוד, אלו לא הזרעים הכי חשובים במושבה, אלא בגלל שאלו זרעי מלפפונים ואני ממש ממש ממממש אוהבת מלפפונים. בלי הזרעים לא יהיו לי או לכל מי שחיי במושבה "עדן"2 מלפפונים לעולם. 
דבר ראשון שעשיתי זה לבכות. אני ממש טובה בזה. אימא ישר באה לעזור כשאני בוכה. אבל אימא לא היתה באזור והיא תחזור רק עוד יומיים. אחרי שנרגעתי והבנתי שאף אחד לא יבוא לעזור ואין טעם לבכות, ניסיתי להכניס את היד לסדק אבל הוא היה עמוק מידי. 

הלכתי לישון באותו יום עצובה וחשבתי רק על איך שיכעסו עלי. ואז, קרה משהו. פתאום קיבלתי אומץ לנסות לאלתר פיתרון. הבנתי שהגרוע מכל כבר קרה, ועכשיו אני יכולה רק להתגבר על הבעיה. 
זה מאוד הרגיע אותי וכל הלילה חשבתי על פתרונות. 
בבוקר קמתי מוקדם עם אש בעיניים. ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות. 
אם אמלא את הצינור של הסדק הגעשי במים חשבתי, בטוח שקופסת הזרעים תצוף על המים כי האדמה הזאת אטומה והקופסה קלילה וגם אטומה. הבאתי את מיכל המים ושפכתי פנימה לאט לאט את המים ובאמת שמעתי קול כמו מבקבוק המים שלי שמתמלא ולאט לאט הצליל משתנה. זיהיתי לפי הקול שהינה אוטוטו הסדק יתמלא וקופסת הזרעים תחזור אלי. כמה התרגשתי להיות הגיבורה שהתגברה. לא יכולתי לחכות שאימא תחזור ואספר לה. 
אבל אז, המים הגיעו לקצה ולא ראיתי את קופסת הזרעים. אהההההה! מה אני אעשה עכשיו?

לקח לי כמה דקות להירגע ואז החלטתי לעשות ניסוי עם קופסת זרעים דומה. שמתי אותה בתוך כוס ומילאתי את הכוס במים. קופסת הזרעים לא צפה! זה שימח אותי מאוד כי היה לי הסבר למה קופסת הזרעים בסדק לא עלתה למעלה, אבל זה גם הדאיג. מה אני אעשה עכשיו? דמעות התחילו לרדת לי בלי הפסקה. אוי כמה שזה היה נורא. אחת הדמעות נכנסה לי לפה. אויש איזה טעם מלוח. 
ניגבתי את הדמעות ואז עלה לי עוד רעיון. נזכרתי בטיול האחרון שלי בכדור הארץ בים המלח ואיך שצפנו במים. מלח. אני כל כך אוהבת מלח ופה במאדים אימא אומרת לי שמלח לא בריא אבל הינה... מלח הוא הפתרון! 
באתי לשפוך לסדק מלח ולתת לו להתערבב עם המים בסדק החמים, להתמוסס ולשנות את הצפיפות של המים ככה שבתקווה, קופסת הזרעים תחזור ותצוף. אבל כמה מלח צריך לשפוך? אסור לבזבז שום דבר פה במאדים. 

חזרתי ועשיתי ניסוי נוסף. 
מילאתי מיכל בכמות זהה לכמות המים ששפכתי לסדק, הנחתי בו קופסת זרעים זהה והתחלתי למלא את המיכל במלח ונתתי לו להתמוסס לפני שהוספתי עוד ועוד מלח. אחרי שעה של הוספה איטית של עוד ועוד מלח קופסת הזרעים פתאום התחילה לזוז ואחרי עוד דקה של סבלנות היא התחילה לצוף ישר אלי! 
רשמתי כמה מלח הייתי צריכה ושפכתי אותו לתוך הסדק. חיכיתי עשר דקות אבל שום דבר לא קרה עד שפתאום ראיתי בועה, גל וסימנים של תזוזה. הקופסה עלתה בחזרה שלמה ורק קצת רטובה! 

למחרת, כשהבנות חזרו עם הקרח לא תאמינו איזו שימחה וחגיגה היתה כשסיפרתי להן מה קרה. 
מאותו יום הכל השתנה, אפילו את החממה שבניתי שדרגתי בעזרת הדמיון והמדע וככה התחילה הבניה של המושבה הכי מוצלחת במערכת השמש מחוץ לכדור הארץ. את הפטנטים שהמצאתי העתיקו לכל יתר המושבות במאדים וכבר גרים פה מעל 3,000 מתיישבים. 
אני אוהבת וגאה בכן מאוד. מאחלת לכולכן בהצלחה, והעיקר תזכרו שבלי טעויות החיים משעממים.

תיהנו מהמלפפונים, 
נויה קוך, מהנדסת חלל ראשית, "עדן2", מאדים.