מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל

סטורי של מהנדסת תש"פ

הסיפור הזוכה במקום הראשון במסלול ג'-ד'

זה היה גדול

סיפור מאת נעמי גנדי

זה היה גדול! לא חשבתי שככה הדברים יתגלגלו...

הי, קוראים לי אלונה, אני לומדת בבית הספר בשכונה שלי. באותו היום כשהגעתי לבית הספר, המורה פתחה את הבוקר כרגיל: 'המורה למתמטיקה חולה', כולנו שמחנו, 'אבל אני אחליף אותה והשיעור יתקיים כרגיל', אוף אני שונאת את המילים האלה.

השיעור הראשון עבר איכשהו וסוף סוף נשמע הצלצול. בהפסקה הייתי עם גלי, החברה הכי טובה שלי, וגם היחידה. אני וגלי ישבנו כרגיל בצד והילדים הציקו לנו. מתי זה ייפסק?!

ואז נשמע שוב הצלצול כולנו נכנסנו לשיעור השני. פתאום הייתה שם המורה למדעים. רגע, אין לנו היום שיעור מדעים... נלחצתי, חשבתי שהתבלבלתי, שלא הבאתי חוברת מדעים, תמיד אני חושבת שאני זו שטועה, אוף איתי.

התיישבנו והיא התחילה לדבר. היא סיפרה שהיא מכריזה על תחרות בבית הספר: מי שיצליח להפיל ביצה מקומה שישית מבלי שתישבר, ינצח. כל כך שמחתי, מיד ידעתי שזו ההזדמנות שלי להראות לכל הילדים מי זאת אלונה. לחשוב ולהמציא דברים בראש זה מה שבכל מקרה אני עושה רוב הזמן כשאני לבד.

חזרתי הביתה מאושרת, אבל כשהגעתי חיכה לי משהו מבהיל, משהו שישנה לי את החיים לתמיד. כשנכנסתי הביתה מיד סיפרתי לאבא הכל. "נהדר, אני אעזור לך עוד שעה בערך" אמר ועלה לחדר שלו. ואז, כשהוא הלך, ראיתי מולי אישה זקנה ומקומטת באמצע הבית. הזדעזעתי, "מי זאת ומה היא עושה פה?"

"זאת סבתא שלך" אמא אמרה, "והיא באה לגור איתנו". סבתא שלי? תמיד ידעתי שסבתא שלי גרה בקצה השני של העולם, מה האישה הזאת עושה אצלי בבית?

טסתי לבית של גלי, דפקתי על הדלת, אמא שלה פתחה. "גלי נמצאת?" שאלתי, "לא, היא אצל סבתא שלה" אמרה וסגרה את הדלת. אוף!!!

חזרתי הביתה והצצתי לחדר האורחים, שעכשיו הפך להיות החדר של סבתא. סבתא נמנמה על הכורסה ולידה היה משהו פרוותי. נכנסתי פנימה, הסתכלתי מקרוב וראיתי כלבלב קטן מתקרב לעברי. סבתא התעוררה ופקחה את העיניים, נבהלתי, "שלום אלונה" שמעתי קול צרוד אומר לי. "איך את יודעת את השם שלי? " צעקתי וברחתי משם, מה לי ולה?

עברה שעה, הלכתי לחדר של אבא כי הוא הבטיח לעזור. הוא ישב מול המחשב ואמר "כן כן, עוד מעט חמודה", כרגיל. ידעתי שאין סיכוי שהוא יקום, אז הלכתי לשחק עם קורני, הכלבלב של סבתא (ככה שמעתי שהיא קראה לו). קורני רץ וקפץ, השתולל בבית, טיפס על הקופסא שסבתא כנראה הביאה איתה, ופתאום בום! הפך אותה וגלגל אותה למטה. המוני דפים התעופפו באוויר, כמו פתיתי שלג. קורני קפץ, תפס את אחד הדפים בפיו, רץ והניח את הדף לרגליי. הסתכלתי על הדף ולא האמנתי, זה היה מכתב ישן מלפני 40 שנה שסבתא קיבלה. "מארי היקרה, אנו נשמח לקבל אותך כמדענית אלינו לנאס"א".

אז סבתא שלי הייתה מדענית בנאס"א?!

 

התביישתי מאוד אבל ידעתי שזו התקווה היחידה שלי ובאי רצון ניגשתי שוב לחדר של סבתא. "הי, סבתא, שומעת? אני צריכה עזרה במשהו מבית הספר. יש סיכוי שאת פנויה לעזור לי? יש תחרות בלהפיל ביצה מקומה שישית בלי שהיא תישבר". סבתא לא ענתה, ראשה היה מוטה הצידה ועינה פתוחות. אחרי דקה בערך (שהרגישה לי כמו נצח) אמרה בקולה הצרוד "נתחיל", בלי לשאול למה או מה הפרס.

מיד פתחה את אחד הספרים שלה והתחילה להקריא. "את צוחקת עלי? אני יודעת לקרוא" אמרתי. "בכל זאת תני לי להקריא" אמרה. טוב בסדר, אם זה מה שהיא רוצה... קראנו את הפרק על תעופה ועל כח המשיכה. כשסיימנו הייתי שפוכה ומיד נכנסתי למיטה ונרדמתי. 

קמתי בבוקר ולא מצאתי את אבא או את אמא, רק סבתא הייתה בבית. היא אמרה לי בענייניות להתארגן, ובלב חשבתי שהיא כל כך האמא של הבן שלה. התארגנתי ושאלתי אותה איפה אבא. "בעבודה" היא ענתה בקיצור. יצאתי על הסקייטבורד לכיוון בית הספר. הפעם הבוקר כן התחיל בשיעור מדעים, נהנתי בשיעור אבל חיכיתי לחזור הביתה. הייתה הפסקה ועוד שיעור ועוד הפסקה ועוד שיעור ובסוף, סוף סוף, נגמר היום. נסעתי מהר בשביל הביתה.

בבית סבתא כבר חיכתה " תכננתי שנתחיל לעבוד" אמרה לי כשנכנסתי, "חשבת על מה אנחנו צריכות לעשות?" שאלה. "כן" עניתי, "הבנתי ממה שקראנו אתמול שכדי לשמור על הביצה צריך גם להאט את הנפילה וגם לרכך את המכה כשהביצה תגיע לקרקע". "מצוין" אמרה סבתא, "אז בואי נתחיל בעבודה, אני רואה שאת בכלל לא צריכה את עזרתי. חשבת על כל מה שצריך לגמרי בעצמך. איך תרככי את המכה?" נתקעתי, לא ידעתי איך לעשות את זה. פתאום, עלה ריח של פופקורן מהמטבח, אחי בדיוק חימם לעצמו שקית, עם חמאה. "זהו זה סבתא, מצאתי, נשתמש בפופקורן, זה יהיה אדיר, אני הולכת למצוא קופסא בה נוכל לשים את הפופקורן ובתוכו את הביצה". "רעיון מצוין, וגם אפשר לרפד את הביצה בצמר גפן" העירה סבתא. זו הייתה תוספת חשובה, רואים שהיא הייתה מדענית בנאס"א. 

מצאתי קופסא מתאימה, עטפתי את הביצה בצמר גפן, מילאתי בפופקורן ושמתי את הביצה. "בואי ננסה לראות עם זה מספיק" אמרתי, וכבר הייתי עם היד מחוץ לחלון. טראח, שמעתי את הביצה נשברת, זה לא עבד. "שכחת את החלק השני, צריך להאט את הנפילה" אמרה סבתא. "בלונים" אמרתי בהתרגשות, ונזכרתי שבחדר שלי עוד נמצאים בלונים מיום ההולדת של אחי. שמחתי שאני לא צריכה לקנות בלונים וככה אני שומרת על הסביבה. סבתא חיברה בלון לקופסא, לקחתי ביצה חדשה, עטפתי אותה, הכנסתי לאמבטיית הפופקורן שוב הלכתי לחלון לנסות. טראח! שוב הביצה נשברה. הפעם התאכזבתי, אפילו חשבתי לוותר, למה זה לא מצליח?!

אבל אז סבתא אמרה "אלונה, בנות לא מוותרות, בואי נוסיף עוד כמה בלונים וננסה שוב". "כן אמרתי בשמחה, עוד בלונים! אולי יוכלו להחזיק את המשקל של הקופסא והביצה טוב יותר ". חיברנו שלושה בלונים גדולים לקופסא, שוב עטפתי ביצה והפעם ניגשתי לנסות בחשש. עזבתי את הבלונים מחוץ לחלון ו... זה הצליח! הביצה נחתה בשלום. רצתי וחיבקתי את סבתא והרגשתי איך חום של אהבה מתפשט לי בגוף, איזה כיף שיש לי סבתא.

הלכתי לישון שמחה ומרוצה. כשהתעוררתי סבתא לא הייתה בבית, שאלתי את אבא והוא אמר שהיא במכולת קונה ביצים. לפני שיצאתי היא הגיעה עם ביצה טרייה, עטפנו אותה מהר, בדקנו שהכל בסדר, ויצאתי לבית הספר. בדיוק בשעה שלישית הגיע הרגע שחיכיתי לו. כל ילד שחרר את הביצה שלו, המתח היה בשיאו. איזה כיף! הביצה שלי והביצה של לילי היו היחידות שהגיעו בשלום לקרקע אבל השופטים בחרו בהמצאה שלי כהמצאה הטובה ביותר, בגלל המקוריות. בכל זאת, לא לכולם יש סבתא מדענית. בהפסקה שאלו אותי המון שאלות על ההמצאה שלי ואפילו הזמינו אותי לשחק. "רק אם זה כולל גם את גלי" אמרתי, חייכנו אחת לשנייה ושוב הרגשתי את החום הזה.

back-to-top-button.png