מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל

סטורי של מהנדסת תש"פ

הסיפור הזוכה במקום הראשון במסלול ה'-ו'

כמו כולם

סיפור מאת נטע סופר

בשעת צהרים מוקדמת חזרה לילי הקטנה מבית הספר. כתפיה היו שמוטות, ומבטה פונה מטה. זוהר, אמא של לילי הבחינה כי היא עצובה. 

"איך היה בבית הספר?" שאלה זוהר בתמימות. 

"בסדר...", אמרה לילי כמעט פורצת בבכי. 

זוהר הכניסה את ארוחת הצהרים למיקרוגל ולחצה על דקה אחת, "בואי לילי" אמרה "האוכל מוכן!"

לילי גררה את הילקוט שלה למקום באיטיות מוחלטת, באה לשולחן והתיישבה על הכיסא האדמדם מימין. זוהר הגישה לה את ארוחת הצהרים ולאחר מכן שאלה: "הכל בסדר לילוש?" 

"לא!" ענתה לה לילי כשעל פניה נפרס מבט עגום עוד יותר. 

"למה?" שאלה זוהר. 

"לכולם בכיתה כבר יש טלפון משלהם. רק לי אין! מתי תקנו לי טלפון?! אני רוצה להיות כמו כולם!!!" השיבה לילי ולקחה ביס מהאורז.

"אין בידינו את הכסף לקנות טלפון, ואת יודעת זאת. בואי נחשוב על פתרון אחר" אמרה זוהר בחיבה.  

"אילו פתרונות כבר יכולים להיות לי?!" שאלה לילי בתמיהה. 

"כשאני הייתי בגילך, כסף כלל וכלל לא היה לי. גרתי בצריף הקטן והעלוב שכולם חשבו שהוא נטוש. הכל קרה בבוקר אחד. קמתי ממיטתי, לבשתי את חולצת בית הספר המרופטת, נעלתי את נעליי היחידות ומיד רצתי לאכול ארוחת בוקר. מה יש לאכול? שאלתי את אמי…"

"מה, סבתא רחל?" שאלה לילי בעניין. 

"כן" ענתה זוהר. 

"המשיכי המשיכי" אמרה לילי בסקרנות.

"אוקי אני ממשיכה! תפוח אחד, זה מה שנותר אמרה סבתא רחל. אוקי... אמרתי כשהבטן שלי מקרקרת מרוב רעב, אכלתי חצי מהתפוח במהירות והשארתי חצי לבית הספר. הדקות חלפו במהירות והגיעה השעה 7:30 בבוקר, נשאתי את התיק על כתפי ויצאתי לבית הספר.

ברקע נשמע קול הצלצול. נכנסתי לכיתה, התיישבתי במקומי. על הלוח היה כתוב: מסיבת כיתה בבריכה. נא להביא רובה מים. כולם בכיתה שמחו וצהלו!!!"

"מה" שאלה לילי "כולם?"

"לא", השיבה זוהר, "כולם חוץ ממני".

"למה?" שאלה לילי.

"עוד מעט תגלי. רק אני ישבתי בפינה, שמעתי את הבנים מתלחששים. הם דיברו על רובה המים הענקי של כל אחד. לכולם היה רובה מים חוץ ממני, רק לי לא היה כסף כדי לקנות רובה מים. לא ידעתי מה לעשות חשבתי שכבר עדיף לוותר על מסיבת הבריכה השווה.

בסוף היום חזרתי לצריפון המרוחק, כאשר מבטי שפוף, פסיעותיי איטיות ורגליי נגררות על השביל. פתחתי את דלת הצריף ורצתי לחדרי. נשכבתי על המיטה המאובקת ורק הסתכלתי סביבי בחוסר אונים. הבטתי על תמונה קטנה ומקושקשת שאמי הכינה. 

רגע! פתאום צץ במוחי רעיון נפלא. אם היא הכינה תמונה יפה, אני אכין רובה מים. כך אוכל לבוא למסיבה. אבל איך אכין רובה מים אדיר?! 

... אני יודעת! אוכל ליצור מיכל מ... בקבוק פלסטיק! כדי שאם אלחץ עליו המים ייצאו ו... אם אקח גליל נייר, אחורר אותו, אשים על הבקבוק, אז כשאלחץ ייצאו המים. בנוסף, הפקק של הבקבוק יעזור לי להפעיל את הרובה, ולסגור אותו. ציירתי את הכל על פיסת נייר.

זהו רעיון מעולה, חשבתי בליבי. לקחתי בקבוק מים מפלסטיק, חוררתי גליל נייר, לחצתי בחוזקה! לפתע על המים נזלו, הבקבוק נרטב, הגליל טיפטף... אוף חשבתי! כל כך קיוויתי שזה יעבוד. ומחר מסיבת הכיתה. ו... אני יודעת! אולי, אם אסתום את החור, שבין הגליל לבקבוק בדבק חם, אז הדבק החם יעמוד בנזילת המים ואני משערת, שזה יעבוד. 

סתמתי את החור ולחצתי בחוזקה ובהתרגשות מרובה. הפלא ופלא, אין טיפה אחת של נזילה. יששש! אוכל לבוא למסיבת הכיתה.

למחרת בשעת המסיבה הכנסתי לתיקי המתפורר בגד ים, מגבת, בגדים יבשים וכמובן את רובה המים האגדי שלי. יצאתי מהבית והלכתי עד הבריכה. הגעתי לכניסה. לפתע רגליי נעצרו. מלא מחשבות מילאו את ליבי. כמו: האם יקבלו אותי למרות רובה המים השונה שלי? או האם הוא יהרס, הרי כל כך השקעתי... לא משנה, עודדתי את עצמי ונכנסתי. 

ראיתי את הבנים והבנות עם רובים משודרגים ומשופרים, ואני עם הרובה הפשוט והיצירתי שלי. לפתע נשמעה קריאה עזה מהרמקול. בעוד עשר שניות יחל קרב המים האדיר. אלה היו השניות הגורליות ביותר שלי. 

שלוש, שתיים, אחת, התחילו!

כולם ירו מים לכל פינה ולכל כיוון. גם אני השתתפתי בהתרגשות רבה. כל הכיף נגמר בקריאת הרמקול: והמנצחת... המנצח... הוא... היא... הם... היא זוהר לינור!!! 

יש! צעקתי. הרמתי את הרובה האגדי שלי אל על. 

 

כך הסתיים סיפורי. על רובה מים אחד קטן ופשוט. בחרתי להיות שונה. לא כמו כולם. 

אך הייתי אני. זוהר לינור. 

בזכות הפתרון היצירתי שלי הצלחתי לפתור בעיה גדולה ומשמעותית ביותר. לא שרק פתרתי את הבעיה, גם ניצחתי!

זה לימד אותי לקח חשוב לכל החיים: למדתי שבעזרת יצירתיות ומחשבה אפשר לפתור כל בעיה - גדולה או קטנה." 

"וואו אמא" אמרה לילי, "איזה סיפור מרגש. נתת לי השראה אבל גם הבנתי שלפעמים צריך להסתדר עם מה שיש".

לילי פינתה את הצלחת מהשולחן.

"לאן את הולכת, לילי?" שאלה זוהר.

"אני אכין טלפון" אמרה לילי בצחוק והלכה לחדרה.

back-to-top-button.png