מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל

סטורי של מהנדסת תש"פ

הסיפור הזוכה במקום השני במסלול ג'-ד'

המסע בסקויה

סיפור מאת גילי אטלס

הכל התחיל לפני חודש, ישבנו בסלון כל המשפחה, אני, אחותי התאומה נועה, אחי הקטן ניר, אמא ואבא. על המסך צצה לה פתאום כתבה מעניינת על פארק הסקויה.

אז קצת עליי, קוראים לי גילי אבל כולם קוראים לי ג'י, אני בת 14 ואני גרה בלוס אנג'לס. אמנם נולדתי בישראל אבל לפני שלוש שנים עברנו לפה - ללוס אנג'לס בקליפורניה שבארצות הברית. עברנו בעקבות העבודה של אבא ובעוד שנתיים נחזור הביתה, לישראל.

לאחר שנגמרה הכתבה על פארק הסקויה אמרתי לאמי שאני יודעת איפה אפשר לחגוג לאבא את יום הולדתו ה-45, וכשהיא שאלה אותי איפה, עניתי שבפארק הסקויה.

פארק הסקויה הוא פארק לאומי במדינת קליפורניה, הפארק ידוע בעצי הסקויה הענקיים שגדלים בו. חשבתי שיהיה מאוד מעניין ומהנה לטייל בו. ביחד עם אמא ואחיי החלטנו שנצא לקמפינג בפארק למספר ימים ושם נחגוג לאבא את יום ההולדת.

יומיים לפני יום ההולדת של אבא התחלנו לארוז ציוד – אוהלים, מזרונים, שקי שינה, מזון וכל מה שצריך לקמפינג. בבוקר יום ההולדת של אבא סיימנו לארוז את המזוודות האחרונות, הכנסנו אותן לקרוואן הגדול ששכרנו, לקחנו לעצמנו דברים שיעסיקו אותנו בנסיעה הארוכה ויצאנו.

משך הנסיעה היה בערך חמש שעות, כולל עצירה במקדונלד'ס בדרך.

כשהגענו מצאנו מקום מתאים להקמת המחנה. לאחר שהתמקמנו הוריי אמרו לנו להכין תיק קטן למחר כדי שלא ניאלץ לגרור איתנו את כל הדברים ואז הכנסתי לתיקי מצלמה, זכוכית מגדלת כדי שאוכל לחקור את העצים, משקפת, כובע מצחייה, מדריך טיולים כדי שאוכל לדעת פרטים על הסביבה והצמחים בה, ופריטים נוספים איתם תכננו להכין יצירות בטבע - נייר, עפרונות ,טושים, בקבוקים, צינור שמצאתי ליד המחנה וסלוטייפ. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

אני לא יודעת מתי זה היה, באמצע הלילה אחי הקטן ניר ואחותי התאומה נועה העירו אותי לקול יללות זאב. יצאנו בזהירות מהאוהל ולעינינו נגלה מחזה מדהים. לאור הירח להקת זאבים ייללו וייללו ללא הפסקה. הוצאתי מהר את המצלמה שלי מהתיק וצילמתי ללא הפסקה. ואז זה קרה, להקת הזאבים החלה להתרחק, ביקשתי מהוריי אישור ללכת בעקבות הלהקה לצלם קצת והבטחתי שאחזור הכי מהר שאוכל. אני לא זוכרת כמה תמונות צילמתי, אבל כשרציתי לחזור למשפחתי לא מצאתי את הדרך. ניסיתי למצוא את הדרך חזרה, אבל הבנתי שיהיה לי קשה לעשות זאת בגלל החושך. החלטתי שאלך לישון ובבוקר אתחיל לחפש את משפחתי. 

עם אור השמש התעוררתי עם המון תקווה. החלטתי שהיום אצא למסע כדי למצוא את משפחתי ולמקרה שיחפשו אותי אסמן את דרכי… ואז צץ לי רעיון בראש. הוצאתי מתיקי זכוכית מגדלת ונייר. כיוונתי את זכוכית המגדלת על הנייר עד שנוצרה נקודת אור קטנה. חיכיתי כמה דקות ואז הנייר התחיל להעלות עשן ולשמחתי גם התלקח. קירבתי מהר את קצה הענף שבידיי וגם הוא עלה באש. הקפדתי לשרוף רק את הקצה וכך יצרתי גחל קטן שאיתו אוכל לכתוב. התחלתי בדרכי ובכל פעם שראיתי סלע גדול כתבתי G שכידוע זה הכינוי שלי, וסימנתי חץ לכיוון שאליו צעדתי. בשלב מסוים באמצע הדרך שמתי לב שעוברים מעליי מסוקים רבים. תיארתי לעצמי שהם מחפשים אותי אך לא רואים אותי בגלל המרחק והעצים הגדולים. חשבתי לבנות "טיל" ונזכרתי שלפני חצי שנה בערך, אני, אבא והאחים שלי הכנו "טיל" מאולתר. אם אצליח לבנות "טיל" שכזה אוכל לשגר אותו ולמשוך את תשומת הלב של המחפשים. חיפשתי בתיקי את כל הדברים הרצויים להכנת ה"טיל" ומצאתי הכל - בקבוק פלסטיק, צינור, סלוטייפ ודף. החלטתי שאתחיל להכין את הטיל בהכנת המשגר, הכנסתי את קצה הצינור לבקבוק וקיבעתי את הצינור לפיית הבקבוק עם דבק סלוטייפ.

 

לאחר מכן הכנתי את הטיל: גלגלתי דף לגלגולים רבים והדבקתי אותו בצורתו המגולגלת. סגרתי צד אחד של הגליל שנוצר והדבקתי וכך נוצר חרטום הטיל. לאחר מכן הגיע שלב השיגור: הלבשתי את הטיל על פתח הצינור, עם יד אחת החזקתי את הצינור כלפי מעלה ואז קפצתי על הבקבוק אך משום שלא קפצתי חזק מדי הטיל לא השתגר ורק נשאר במקומו ואז כבר לא ידעתי כלל מה לעשות. התיישבתי על האדמה והתחלתי לחשוב מה אוכל לעשות עכשיו לאחר שלא הצלחתי לשגר את הטיל.

לאחר זמן רב של חשיבה וניסיון לאלתר הגעתי למסקנה שאוכל להכין שוב טיל. בדקתי בתיקי מה עוד נשאר לי וראיתי שנשארו לי דף, בקבוק פלסטיק וצינור, אך פתאום שמתי לב שבקבוק הפלסטיק שנותר קטן מדי ואני לא אצליח לשגרו בגלל גודלו הקטן. פתחתי את תיקי כדי לראות אם יש שם בקבוק גדול אך לא היה שם, אז נזכרתי שאמא אמרה לי שבפארק יש פחים מיוחדים עם דלת סגירה כזו שהדובים שביער לא מסוגלים לפתוח ויוציאו משם הכל, כדי למנוע מדובים להגיע לאזורים בהם נמצאים מטיילים. הגעתי למסקנה שאוכל להוציא מאחד הפחים האלה בקבוק גדול יותר. חיפשתי ולבסוף מצאתי פח כזה, פתחתי אותו ומצאתי בקבוק פלסטיק גדול הרבה יותר מהבקבוק שהיה לי. אז הבנתי שיש לי עוד בעיה- אין לי דבק סלוטייפ. חשבתי כיצד יהיה לי דבק סלוטייפ, הרי בטבע אין דבק, ואז נזכרתי שבשיעור מדעים המורה לימדה אותנו על השרף – השרף הוא מעין סירופ דביק שניתן למצוא על העצים, חשבתי שהוא יוכל לשמש אותי לדבק.

פתחתי את מדריך הטיולים וחיפשתי את המילה שרף, ולאחר שמצאתי קראתי על איזה עצים גדל השרף והיה כתוב שהוא גדל על רבים מהעצים. התחלתי ללכת ביער ובכל פעם שראיתי עץ הסתכלתי ועברתי הלאה. לאחר חיפושים רבים הגעתי לעץ והבחנתי שניתן למצוא בו שרף. הכנתי את הטיל פעם נוספת בעזרת האלתורים שמצאתי, הכנתי את המשגר – הכנסתי את קצה הצינור לבקבוק ואז מרחתי מעט שרף על הבקבוק ואז המשכתי בהכנת הטיל – גלגלתי את הדף לגלגולים רבים והדבקתי אותו בעזרת השרף שהורדתי מהעץ בצורתו המגולגלת. סגרתי צד אחד של הגליל והדבקתי עם השרף וכך נוצר חרטום הטיל. עכשיו הגיע שלב השיגור – החזקתי ביד אחת את הטיל ואז קפצתי וזה באמת עבד, האוויר השתחרר בלחץ והטיל שוגר.

למזלי, בדיוק באותו הזמן עברה מעלי שיירת מסוקים ובשנייה שראו את ה"טיל" אחד המסוקים החל בנחיתה. התרגשתי מאוד והבנתי שבזכות המדע מצאו אותי. כשהמסוק נחת יצאו ממנו שני אנשים ושאלו אותי לשלומי, והאם אני גילי הילדה שנעלמה אתמול בלילה. הנהנתי בראשי לחיוב. אחד מהם שמר עליי והשני הלך הצידה, הוציא מכיסו מכשיר קשר ולחש למכשיר משהו. הם נתנו לי לאכול ולשתות, וידאו שאני חשה בטוב ולא התייבשתי.

לאחר כמה דקות הגיע מסוק גדול נוסף וכשהוא נחת יצאה ממנו משפחתי וישר רצתי אליהם. לאחר שדיברנו ארוכות עלינו למסוק והטייס הטיס אותנו עד לביתנו שבלוס אנג'לס. אין ספק שחוויתי חוויה של פעם בחיים.

 

בינתיים חזרתי לשגרה ונרשמתי לחוג מדעים.

back-to-top-button.png